העמק המוזר (The Uncanny Valley): הגבול הדק בין אנושי לסיוט
- Nomnom K
- Jan 11
- 6 min read
פעם, כשהייתי ילדה, טסנו כל המשפחה לחופשה. על המטוס לא היה מסך אישי לכל מושב, אז לא הייתה ברירה לראות את מה שהוקרן על המסך המשותף שירד מהתקרה במעבר ונתקעתי עם הסרט ״The Polar Express״. לקח לי כמה דקות להבין שמה שאני רואה זה לא סרט אימה, אלא סרט הרפתקאת חג המולד לילדים. עוד לפני שהבנתי מה קורה בעלילה הרגשתי מבוהלת. משהו בדמויות היה לי לא ברור. הם נראים כמו בני אדם, ודיברו כמו בני אדם, אבל הפרופורציות, ההליכה, תנועות הגוף, הטונציה והק צב של ה דיב ור - הרגישו לא נכון...זה היה ברור שהם דמוית אנושיות- ובו זמנית לא.
נתקעתי בוהה במסך בין תחושה של בחילה ובין תחושה של היפנוט. עד היום המבטים של הילדים האלה לא יוצאים לי מהראש. אותו דבר קרה לי כמה שנים אחר כך כשהלכנו למוזיאון פסלי השעווה של מדאם טוסו בפריז (או לונדון אני לא זוכרת). שוב אותו רגע מוזר שבו משהו נראה אנושי בקטע ברור אבל הגוף מגיב כאילו אני עומדת מול חייזר.
לתחושת החלחלה הזו יש שם: The Uncanny Valley, או בעברית: עמק המוזרות.
מה זה באמת The Uncany Valley
״עמק המוזרות״ עם השם העוד יותר מוזר, מוגדר כתופעה פסיכולוגית שמתארת את הרגע שבו אנחנו פוגשים משהו שנראה כמעט כמו בן אדם, אבל לא לגמרי, ובמקום תחושת חיבה נכנסת תחושת אי־נוחות.
המונח “the uncunny valley” נטבע בשנת 1970 על ידי הרובוטיקן היפני Masahiro Mori. מורי הבחין שככל שרובוטים הופכים דומים יותר לבני אדם, התגובה הרגשית שלנו אליהם משתפרת, אבל עד נקודה מסוימת. אם חפצים קצת דומים לבני אדם או מתנהגים כמונו, אנחנו מתלהבים חושבים שזה חמוד ומרגישים חיבה כלפיהם (דגומת חפצים מרקדים ביפה והחיה). אבל ברגע לפני שהדמיון כמעט כמעט מושלם, יש צניחה חדה בתחושת החיבה. החלק ש הנפילה הזו, בין “כמעט אנושי” ל“אנושי באמת”, הוא עמק המוזרות.
כשדברים דוממים נראים קצת אנושיים, אנחנו דווקא נמשכים אליהם. דמויות מצוירות, חפצים עם עיניים, רובוטים חמודים, כל אלו מעוררים הזדהות והדימיון הקטן הזה אפילו הכרחי על מנת שבכלל נתייחסם לאותם אובייקטים. אבל ברגע שהדמיון לאנושי נהיה גבוה מאוד אבל בכל זאת לא מדובר בבן אדם אמיתי , משהו בפנים משתנה והופך לפחד וחרדה, אפילו גועל.
אבל למה זה קורה?
כמובן שאין הסבר אחד וחד־משמעי שמסביר למה תופעת העמק המוזר מתרחשת. אך רוב החוקרים מסכימים שמדובר בצירוף של כמה מערכות ומנגנונים שפועלים במקביל - לא בתהליך יחיד ומבודד.
אחת התיאוריות הבולטות מבססת את התופעה במנגנוני הישרדות אבולוציוניים. לפי גישה זו, העמק המוזר הוא מעין “נורה אדומה” שנדלקת במוח כשאנחנו נתקלים בדמות שנראית אנושית, אך סוטה מעט ממה שאנחנו רגילים ומכירים. תנועה לא טבעית, מבט שנחווה כ“ריק”, או הבעה שאינה תואמת את הסיטואציה- כל אלו יכולים להתפרש על ידי המוח כסימני אזהרה. במצבים כאלה, הדמות עלולה להיות מקוטלגת באופן לא מודע כגוף חולה, פצוע, נגוע או אפילו מת. זו אינה מחשבה רציונלית, אלא תגובה פיזיולוגית כמעט אוטומטית שמעוררת תחושות של גועל או אי־נוחות, כדי שנתרחק ונימנע מסכנה פוטנציאלית.
שכבה נוספת מגיעה מתיאוריות של אסתטיקה אבולוציונית ודיוק תפיסתי. אנחנו רגילים לדפוסים מאוד מסוימים של תנועה אנושית, פרופורציות, קצב והבעות פנים. הדפוסים האלה נלמדים מגיל אפס, והמוח שלנו נעשה רגיש אליהם בצורה קיצונית. כאשר דמות מלאכותית מחקה את הדפוס האנושי בצורה כמעט מושלמת, אך בכל זאת חורגת ממנו בפרטים קטנים, נוצר דיסוננס. זה לא נתפס כ“שונה”, אלא כ“שבור” או “חשוד”. לא משהו אחר לגמרי, אלא משהו שהיה אמור להיות נכון- ונכשל. מבחינה תפיסתית־הישרדותית, ״כישלון״ כזה עשוי להתפרש כסימן לסכנה.
כאן נכנסת לתמונה תיאוריה שלישית, שעוסקת בתפיסת תודעה ובציפייה חברתית. כאשר משהו נראה אנושי מאוד, אנחנו מייחסים לו אוטומטית תודעה: כוונות, רגשות, הבנה ויכולת אמפתית. ברגע שההתנהגות שלו- תנועה, דיבור או תגובה רגשית- אינה תואמת את הציפייה הזו, נוצרת הפרה חדה. זו לא סתם אכזבה, אלא שבירה של מודל מנטלי. משהו שהמוח סיווג כ“כמוני” מתגלה כלא כזה, והפער הזה נחווה כמאיים. הסתירה בין הציפייה למציאות יוצרת תחושת אי־נוחות וחוסר שקט, כאילו לא ברור מה בדיוק קרה - או מה עלול לקרות.
לעיתים, דווקא הסתירה בין כמה מהמערכות האלו היא שמייצרת את העמק המוזר. כלומר, כאשר מערכת אחת מזהה “פנים אנושיות”, מערכת אחרת מזהה “תנועה לא אנושית”, ושלישית מנסה לייחס כוונה או רגש, וכל אחת מהן מספקת תשובה שונה. התוצאה היא קונפליקט תפיסתי. מצב לא ברור הוא מצב שקשה להתכונן אליו ובמונחים הישרדותיים=חוסר יכולת לחזות מה יקרה =סכנה. הקונפליקט הזה מורגש קודם כול בגוף: תחושת זרות, כיווץ, אי־נוחות או דריכות. רק אחר כך מגיע הניסיון הקוגניטיבי להסביר מה לא בסדר.
בעצם, המוח שלנו אובססיבי לזיהוי אנושיות, משום שהחיים החברתיים שלנו תמיד היו קריטיים להישרדות. זיהוי פנים וקול, קריאת הבעות ופרשנות של תנועה הם מהיכולות המהירות והרגישות ביותר שלנו. אנחנו סורקים ומקטלגים פנים כל הזמן, גם בלי לשים לב. ברגע שכל הסימנים החיצוניים של “בן אדם” קיימים, אבל אין התאמה פנימית ביניהם, המערכת כולה נכנסת למצב של חוסר שקט.
במילים אחרות: העמק המוזר אינו טעות בתפיסה, אלא תוצאה של תפיסה חדה מדי.
זו מערכת שעובדת טוב מאוד על לזהות מה לא אנושי. ובעולם שבו הגבולות בין אנושי למלאכותי הולכים ומיטשטשים אנחנו חשופים ללאבד את אותה יכולת.
מה עושים עם זה ואיפה זה פוגש אותנו היום?
בעולם הרובוטיקה, מתמודדים עם התפועה על ייד עיצוב רובוטים לא אנושיים- non humanid robots. מה שלא אומר שאין לאובייקט הרובוטי עניים או הבעות פנים, אלא שהוא מתוכנן כך שיהיה חמוד, נגיש וברור כלא־אנושי. הוא “משחק” אנושיות, בלי לנסות להיות אדם. שואב אבק רובוטי, למשל, אינו נראה כמו בן אדם, אבל יש לו תנועות קטנות או מחוות שמדמות התנהגות מוכרת - ועדיין משאירות את הגבול ברור.
אבל כיום העמק המוזר כבר לא קורה רק בעולם הרובוטיקה. היום הוא נמצא כמעט בכל מקום. דמויות CGI, אנימציה ממוחשבת, Motion Capture בסרטים ועכשיו גם סרטונים ותמונות שנוצרו בבינה מלאכותית, ברשתות החברתיות, אפילו ב״שיחות עם נציג״ או chatgpt- שרק ״משתפרים״ וניהיים יותר דומים לנו מיום ליום.
קורה לי (כבר די הרבה) שאני גוללת ברשתות החברתיות ונתקלת בסרטון שנראה אמיתי אבל משהו מרגיש מוזר או אפילו מטריד, ורק בדיעבד אני מבינה שהוא נוצר על ידי AI. התחושה המוזרה בגוף מופיעה הרבה לפני שאני מבינה שזה קשור למה שראיתי ומה בכלל ראיתי. אותו הדבר קורה עם תמונות פנים “מושלמות מדי”, עם עיניים שלא לגמרי מסתדרות, או עם קולות סינתטיים שנשמעים אנושיים אבל חסר בהם משהו רגשי־מיקרוסקופי (כמו כל הסרטוני יוטיוב עם אנימציות שמדובבות על ידי ״בן אדם״ ומביאים לנו עצות לחיים).
בתעשייה יש ניסיונות להתמודד עם הגבולות המטושטשים:
שקיפות לגבי מה מיוצר על ידי בינה מלאכותית (כמו התייוג בפינטרסט של AI,למרות שהוא חצי עובד)
עיצוב שלא מנסה לחקות בני אדם באופן מלא, שיהיה לנו ברור וקל לשים לב שזה לא באמת בני אדם
השארת האדם בלופ- אנשים אמיתיים שמוודאים שהתוצרים תואמים צורך וציפייה אנושיים
אבל הרבה פעמים דווקא מנצלים את העובדה שאנחנו מתחילים ״לא לשים לב״ למה לא אנושי- על מנת להשפיעה על הדעה שלנו, לעודד להתנהגות מסויימת וכמובן לצרכנות. כמו למשל הטרנד של AI influencers, דמויות ״אדם״ שהם בכלל בינה מלאכותית, שהרבה פעמים מנוהלים על ידי חברות ותאגידים. הדמות מתנהגת כאינפולאנסרית שמעודדת מה לקנות לעשות או לחשוב. מסרטון מזויף של אישה מזויפת מכינה ביצי עיין מזויפות עד לאישה מזויפת מורחת את הקרם הגנה של החברה על העור המזוייף שלה ואומרת כמה הוא ״חובה בתיק של כל אישה!״ טריק שיווקי שמפתיע כמה אנשים נופלים אליו (כולל אני).
מחשבות וסיכום
העמק המוזר הוא התחושה הלא־נעימה שיש לנו כשמשהו נראה כמעט כמו בן אדם, אבל משהו בו מרגיש לא נכון. זה קורה כי המוח שלנו טוב מאוד בלזהות בני אדם, וכשהפנים או התנועה לא מסתדרים לו- הגוף מגיב באי־נוחות.
מצד אחד כשאני רואה תמונה או סרטון שנוצרו ב־AI, אני מרגישה דחייה ואי־נוחות וגוללת לדבר הבא בפאניקה אוטומטית. מצד שני, אני מוצאת את עצמי גוללת חזרה ונעצרת, בוהה, מנסה להבין מה שם לא מרגיש לי אנושי, ולא תמיד מצליחה לשים על זה אצבע.
בא לי להבין- מה עושה את זה לא אנושי? אני בכלל יודעת להדגדיר איזה ״אנושיות״ חסרה לי?
אולי ההבדל הוא שעם בני אדם, גם כשהם מוזרים, אני מרגישה שיש לי מושג כללי מה הגבולות (למרות שכנראה אין לי...) . עם בינה מלאכותית אין לי את התחושה הזו- אין לי שמץ מה הצעד הבא שלהם או אפילו המטרה. חוסר הוודאות הוא זה שמטריד אותי כל כך. אולי זה ישתנה ככל שאני אתרגל ואלמד ״לצפות״ למה AI מסוגל לעשות...
הבעיה היא שהגבול של בינה מלאכותית הוא די ...פרוץ...לבני אדם, גם אלו שמשקרים או ממציאיים משהו, יש מטרה מסויימת- להשיג משהו מסויום, לגרום לנו להרגיש או להסתיר משהו. ל בינה מלאכותית... אין. הטירוף האנושי הוא טירוף עם הקשר. בינה מלאכותית, לעומת זאת, לא רוצה כלום. היא לא משקרת ולא אומרת אמת, היא פשוט מחברת נקודות בלי לדעת למה הנקודות האלה קיימות בכלל. מלייצר סרטון של דולפין שקופץ על רכב בניו יורק עד להמצאת עובדות ומחקרים.
בעצם זה לא רק שהגבול בין אנושי לזיוף מטושטש... אלא הגבול בין המציאות לווירטואלי.
עד כמה אנחנו נותנים למה שקורה אונליין משקל אמיתי בחיים שלנו. כי הרי אם הגבול בין דיגיטלי למציאות כל כך מטושטש, כל שקר או זיוף אונליין הופך לבעיה בחיים האמיתיים.
הבעיה היא לא שיש שקרים ברשת, אלא שהרשת כבר לא נפרדת מהחיים שלנו, וכשהאונליין הופך למציאות, כל זיוף דיגיטלי נכנס איתנו לעולם האמיתי.
אם כך מה שחשוב יותר מכמה AI ישתפר בלזייף אנושיות או איך מונעים את זה, זה איפה אנחנו מחליטים שאנחנו שמים את הגבול?
מעניין מאוד, אולי זו תחושה של התגוננות ממתחזה. בת אדם, כחיה שמתבססת על חברה וקהילה, יכולה להבחין בתוך הקהילה שלה מתחזה המסתנן לקבוצה. הרי קיים פה איזשהו אופן של מירמה, גם אם הוא לא מודע או אפילו אם כוונות טובת. האינסטינקט הראשוני זה, יש כאן משהו מוזר ואני לא יודע למה הוא פה.
למה אנחנו בכלל צריכים שיהיה חיקוי שלנו פה, לא מספיק שיוכל לתקשר איתנו במערכות תקשורת שביססנו, שפה, הוא חייב גם להיראות ולחכות אותנו? הרי למה Ai פה? ככלי? אז שישאר כלי, ולא אישיות. או שהמטרה שלנו היא לדבר בשפה קצת יותר רגשית וויזואלית מאשר כתב או מילים? אז כאן נופלת הבעיה של המתחזה, הרי הוא לא מרגיש, אז למה הוא פה?