נעים להכיר,

עד לפני כמה שנים הייתי מחשיבה את עצמי טכנופובית מושבעת

 

פיתחתי, ללא מודע, סלידה מכל מה ש״טכני״ — אבל בעצם הסוותי את הפחד שלי באידאולוגיה. חשבתי, וגם האמנתי, שכל מה שרע בחיים אומנם לא נובע מטכנולוגיה- אבל כן מועצם ובהחלט טכנולוגיה לא עוזרת.

 

 

 

״לא תודה, אני מעדיפה מחברת ועט״

נמנעתי מללמוד תוכנות חדשות, כמעט לא נכנסתי ליוטיוב, ואפילו לא היה לי אייפון (עדיין מתגעגעת לנוקיה הטורקיז עם מדבקת פו הדוב שלי) וגם לא מחשב נייד עד מאוחר בלימודים שכבר לא היה ברירה. בתואר הראשון ישבתי אחת מתוך 200 סטודנטים עם מחברת ועט – לא עומדת בקצב של הטיקטוק של הסיכומים.

בדיעבד, מנעתי מעצמי עולם שלם של תוכן, ידע, יצירה וחיבור. והכול בגלל מחשבה דרמטית אחת:

“הכול אשמת הטכנולוגיה – הדיכאון, החרדה, הלחץ, משבר האקלים, חוסר השוויון…הכול באשמת הדבר הזה שהשתלט עליינו.”

לרגע אחד, נכנעתי לפחד

שילוב של חוסר ברירה במציאות וגם הרצון להבין מה עוד יש הובילו אותי להבנה אחת-

אם הדבר הזה מעסיק אותי עד כדי כך שזה הופך לחלק מהזהות שלי, כנראה שיש שם משהו שמסקרן אותי.

התחלתי לקרוא כל מאמר שמצאתי, על יחסי אדם-מחשב, על הטובף על הרע, על מה אפשרי, מה צריך. למדתי על סוגי טכנולוגייה חדשים שלא הכרתי, בניתי רובוטים, למדתי קצת על מעגלים חשמליים, התנסתי בלבנות עולם וירטואלי, דנתי בפילוסופיה עם AI והדפסתי המון מעמדי ספרים במדפסת תלת מימד. גיליתי כמה בעצם לא ידעתי כלום על הדבר המאוד גדול הזה שהכללתי תחת ענף הטכנולוגיה. שהגיוני שפחדתי. שיש המון עוד לחקור, שיש דברים באמת מפחידים אבל גם יש המון פוטנציאל. בעיקר הבנתי שאני יכולה להפנות את אותה אנרגיה שהשקעתי בלהמנע ולסלוד- ללחקור ולהבין. If you can't beat them, join them. וטכנולוגיה הרי לא נעלמת בזמן הקרוב, אז חשוב וכידי שנבין איך הטכנולוגיה משפיעה עלינו- ואיך אנחנו יכולים להשפיע עלייה.

 

.

הפחד לא נעלם, הוא פשוט שינה כיוון

הוא כבר לא מופנה כלפי הטכנולוגיה עצמה, אלא כלפינו – האנשים שמאחורי המסך.

כי מה תכלס מה שבאמת הרתיע אותי לי הוא:

1. חוסר שקיפות – לרוב אין לנו מושג איך הדברים עובדים.למה האלגוריתם בוחר מה שהוא בוחר? כשאנחנו לא מבינים – אנחנו לא סומכים.

2. חוסר שליטה – התחושה שהטכנולוגיה מנהלת אותנו, לא אנחנו אותה.אנחנו לא יודעים מתי היא חוצה גבול, כמה מידע היא לוקחת, מתי בכלל היא עושה דברים מאחורי הקלעים ואיפה לעצור.

3. הצפה – יותר מדי מידע, תוכן, חיים של אחרים, חדשות...גם כשהכול מעניין – אנחנו לא מסוגלים להחזיק כל כך הרבה.

 

 

מה אני עושה - פה?

אולי אני עדיין לא ממש בטוחה מה אני רוצה לעשות במחרב הדיגטלי הקטן הזה שכבשתי לעצמי, אבל הכל מתחיל בזה שמשהו בי סקרן ועוד מאמין שאפשר אחרת.

המרחב הדיגיטלי שלרוב מייצר עייפות, ריחוק וניתוק —יכול, וצריך, להיות יותר נעים, מעצים, מחבר.

השלב הראשון הוא פשוט לשאול שאלות, להכיר קצת יותר ולהשאר מעודכנים. יחד נחקור נושאים חמים, ננתח מוצרים, נבדוק מה הם עושים לנו כבני אדם (לא כ“משתמשים”),ונבין ביחד מה קורה פה.

ומבטיחה – תמיד תמיד להשאיר מקום לאופטימיות.

רוצים להצטרף?

בואו לשאול, לשתף, להתווכח, לצחוק —ובעיקר לבדוק איך אפשר להחזיר קצת אנושיות לטכנולוגיה,במקום להפוך את האנושיות שלנו למשהו טכני.

 

להוסיף לפסקה האחרונה של מה אני עושה פה את זה :

מה הבעיה בליהיות טכנופוב?

יש מקום לביקורת, ולכעס, ותסכול, וגם את זה אני אעשה פה= אבל האחריות שלנו בעולם הזה הוא להביא לשינוי שאנחנו רוצים לראות. וזה מתחיל קודם כל בלהבין.

 

איך מפסיקים?

 

 

מה עושים ?